בדבר אחד הווירוס אינו מפתיע: הוא מגדיל פערים חברתיים (economic inequality)

מבט על קטגוריות שונות של גידול בפער החברתי על רקע הקורונה והשלכותיה

הפערים החברתיים גדלים בעקבות משבר הקורונה

 

הקדמה

מעבר להשפעה העמוקה שיש למשבר הקורונה על המצב הרפואי של אלו שחלו במחלה, ושל אלו שהושפעו ממנה בצורה עקיפה (בידודים, סגרים, לחצים נפשיים, בדידות וכו'), כולנו יודעים שיש קשר מיידי בין ההתמודדות עם הווירוס והטיפול בתופעות הלוואי שלו על הכלכלה והחברה. לרוב, הצדדים הרפואיים והכלכליים הישירים אכן ממלאים את דפי העיתונים ומסכי החדשות. מה שחסר בסיקור החדשותי הן ההשפעות החברתיות של האירוע על מה שאנו מכנים "פערים".

האם משבר הקורונה העמיק את אותם פערים שהיו לפני הופעתו של הווירוס ההרסני? ואם הייתה השפעה כזו, מהי? ועד כמה נוכל לטפל בה אחרי שייגמר השלב הרפואי של המגפה? סקירה קצרה זו תנסה לתת כמה מצביעים לכיוון הזה, כאשר רוב החומר המחקרי נלקח מחו"ל. זאת עקב חוסר הנתונים המשווע הקיים בנושא במדינתנו. אגב, כדי לחסוך מכם מתח מיותר, נאמר מיד שמגפת הקורונה הגבירה בצורה דרמטית את הפערים שהיו קודם להופעתה. המסר הכללי פשוט: מי שנמצא כבר בעשירונים הנמוכים של ההכנסה (ובהכרח בחלק הפחות מבוסס בחברה מבחינת דיור ויכולת צריכה) נחשף יותר לקשיים שהמחלה גרמה. הבה נכנס לפירוט על פי קטגוריות.

סקטורים שנפגעו בסגרים ובהגבלות (עבודה כמקור מימון למשהו אחר)

מטבע הדברים, הסקטורים שנפגעו הכי הרבה מתופעת ההגבלות והסגרים היו הסקטורים שכרוכים בממשק אנושי. רובם של אלו המעסיקים אנשים השייכים לשכבות הנמוכות בהכנסות. יש בהחלט יוצאים מן הכלל אבל אלו מעצימים את הכלל. חוץ מן ההנהלות של העסקים, רוב העובדים במסעדות ובאולמות אירועים, בשירותים לתיירות, וכזבנים בחנויות נמצאים על בסיס שכר מינימום או משהו המתקרב לכך. כמו כן, רוב הספקים לאותם עסקים (ספקי המזון, הריהוט, ההסעות, הניקיון, השמירה וכו') לא בדיוק משלמים שכר גבוה לעובדים שלהם.

נציין גם שיכולת השרידות של רוב אותם מעסיקים הייתה, והינה, מעטה (מחוסר רזרבות מספיקות) ולכן נטו אלו להוציא לחל"ת ולפטר מהר יותר את מי שעד כה התפרנס מן העבודה אצלם. כמו כן, הרבה מן העבודות במקומות אלו נעשות על מנת לממן יעד אחר כמו לימודים, השלמת הכנסה לפנסיה, או כשלב סיום בקריירה מקצועית שבה כבר לא צריכים אותם. לכן, רוב אותם עובדים אינם יכולים למצוא אלטרנטיבה לאותה הכנסה. וזאת עקב אותם האילוצים וצרכים שהביאו אותם לחפש עבודה בתחומים הזמניים והפחות מכניסים.

עבודה מהבית ואנשי מפתח בארגון (פיטורים, חל"ת, וכו')

וכאן נכנס העניין של העבודה מהבית. לומר שהקורונה הייתה גורם חיובי כלשהו זו תהיה הגזמה בהחלט. אבל, כאשר חושבים על מושגים של התייעלות, אין ספק שהיא האיצה תהליכים חיוביים לחברות שחשבו לצמצם עלויות. תהליכים שכבר היו בקנה אבל שיכלו לקחת שנים רבות של מו"מ ודיונים עד ליישום שלהם. הריחוק החברתי בעבודה, הכולל עבודה מהבית, אילץ את העובדים לקחת על עצמם משימה של העברת המשרד הביתה. זה כולל ציוד ותקשורת, אבל במיוחד זמינות ותשומת לב בסביבה לא מותאמת כל כך לעבודה הרגילה. במיוחד כאשר יש צורך בעבודה בצוות, ובמיוחד כאשר יש ילדים או מקורות הסחת דעת אחרים.

"עבודה מהבית" גם מעקרת את ההפריה ההדדית שמתבצעת בסביבה הטבעית של מקום העבודה (ישיבות אנושיות, ליד מכונות הקפה, בהפסקת צהריים ואף באירועי חברה). ולעניין הפערים? מי יכול לעבוד מהבית כאופציה? השכבות הנמוכות יותר אינן כאלו, ככלל. לרוב, עבודה מול מחשב (מן הסקטור הציבורי ועד ההיי-טק) מבוצעת על ידי שכבות הביניים והעשירונים העליונים יותר. לא אלו בעלי שכר המינימום המתרוצצים יותר בשטח. מה גם שכל העניין הלוגיסטי הרבה יותר קשה לעשירונים הנמוכים. אי יכולת לעשות את המעבר הזה גורם לכמות משמעותית יותר של פיטורים מאשר במקומות תעסוקה אחרים. וכך, שוב, מתקיימת אפליה מקצינה כלפי אותן אוכלוסיות חלשות.

משפחות וילדים (חינוך, ונגזרת שנייה של מגבלה)

לא נלאה בסטטיסטיקה כבדה אבל נאמר שקיים קשר ישיר בין כמות הילדים למשפחה והרמות הסוציו-אקונומית של אותן המשפחות. בימים רגילים, זוהי מעמסה אשר המדינה מכירה בה בהחלט ומנסה לפצותה על ידי נקודות זיכוי, קצבאות ילדים, הטבות למשפחות גדולות ועוד. אבל, מה ייעשה זוג אשר הכנסתו מעטה ונמצא בסכנה של איבוד פרנסה, אבל צריך לטפל בילדים בבית? מעבר להוצאות הקיום הגדולות יותר (מזון, מים, תקשורת וכו') היותם של חלק או כל הילדים בבית, בגלל אי תפקודה של מערכת החינוך, מהווה מכת מוות לתפקוד הנורמטיבי של משפחה ברוכת הילדים.

להוציא אלפי שקלים על בייביסיטר כדי לצאת לעבודה אי אפשר. גם לטפל בלימוד מרחוק עבור יותר משני ילדים זה קשה מנשוא. כל זה פחות מודגש במדיה התקשורתית אבל אין ספק שטיפול בילדים הרבים יותר בשכבות החלשות מהווה נגזרת שנייה של מגבלה עבורם, וסכנה מיידית למעבר קל מחל"ת לפיטורים עבור הרבה מהם. אגב, רק ב"מענק לכל אזרח" נכנס עניין כמות הילדים למשוואה. וברור שזה לא היה מספיק על מנת לפצות את המשפחות הגדולות על כל האספקטים החדשים מן הקורונה שהופיעו בביתם פתאום.

סיכון רפואי (ביטוח בריאות ובריאות פרטית)

הנה גרף מן המשק האמריקאי:


 economic inequality

ציר ה-X הוא ציר העשירונים (1-10) וציר ה-Y הוא אחוז. העמודות הכחולות מייצגות את אחוז האנשים שהיו חולים במחלות רקע ובעלי הסיכון הגבוה יותר לקבל קורונה, והעמודה האדומה מייצגת את האחוז של קיום מחלות נפש בעשירון המדובר. מן ההיגיון הבריא, ומן המוצג בגרף, ברור שככל שיורדים בעשירונים כך יש קרקע פורייה יותר לאותה מחלה איומה, ושנזקיה הנפשיים יבואו על רקע רעוע יותר ויותר. אגב, זהו החיזיון העגום של הפערים הקיימים גם כך, בכל חברה, מבחינה בריאותית. הקורונה פשוט מגיעה ומתלבשת על אותם פערי בריאות ושוב מרחיבה אותן בדרכה הערמומית.

סיכום ומבט אל העתיד

בריאותית, כלכלית, ועל פי פרמטרי הסתגלות שונים, יכולות השכבות חלשות להתמודד עם הווירוס קטנות מאלו של השכבות היותר מבוססות. זה היה נכון בכל משבר כלכלי אבל עוצמתו של האחרון מהווה קנה מידה חדש של אכזריות וגידול בפערים. ההפרש הבלתי נסבל בין מה שדרוש כדי לטפל בפערים האלו, ומה שבפועל נעשה, מגדיל עוד יותר את חוסר האונים של הסובלים מן המצב. השבתת שירותי רווחה, וקריסת עמותות העזרה מהוות נדבך נוסף בסאגה היוונית הזו.

בינתיים, הרחובות מלאים בהפגנות של מי שיכול להפגין. על נושא פוליטי או כלכלי. עדיין לא ראינו רחובות מלאים בחלקי העם הנאנק על ההישרדות הפיזית. התקווה היא שהפתרון לצד הרפואי, כנקודת פתיחה של שיקום אמיתי של הכלכלה-חברה, יגיע אכן מהר בדמות חיסון או תרופה. אם לא, ועל בסיס הניהול וה"נדיבות" שראינו עד כה, העתיד לא מבטיח טובות.

אבל, כדי שנסיים בנימה אופטימית נאמר: אולי ייצא מתוק מעז ומתישהו, איכשהו, מה שייצא מן המצב הזה לא יהיה רק עבודה מהבית ולימוד מרחוק אלא גם הבנה שיש צורך בתגבור משמעותי וקבוע של השירותים החיוניים לציבור, אשר נזנחו כה רבות לאורך השנים. כמו מערכת הבריאות, הרווחה והחינוך. מאיפה יבוא הכסף? נקודת ההתחלה שלנו למשבר הייתה של 60 אחוז חוב-תוצר. עד סביבות ה-250 של יפן יש עוד הרבה הרבה זמן...